<h1>התרומה סימן פ"א</h1>
<h2>דף צט.</h2>
ובמקום שמפרישין שתי חלות עושין השנייה לחם גדול כדי ליתנה לכהן ולאכלה. ואם נתערב עם לחמים אחרים צריך אחד ומאה לבטל. ואם לאו אסורים לזרים. והני מילי מין במינו לחם חטין בלחמי חטין אבל מין בשאי' מינו ככר חטין בשל שעורים בטל בס' כשאר איסורין כדתנן במס' ערלה ומייתי לה פ' גיד הנשה (חולין צ"ט ע"א) מין במינו להחמיר. כיצד שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטין אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור. מין בשאינו מינו להקל כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים אם אין בה בנותן טעם בין שיש בה להעלות באחד ומאה בין אין בה להעלות באחד ומאה מותר. וכן תניא האי קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בשל בנותן טעם דטעם לה כהן. ולא מצינו שיהיה חלוק בין תרומת ארץ ישראל לתרומת חוצה לארץ. שלא יצטרך אחד ומאה להתיר לזרים. והא דאמר שמואל (בכורות כ"ב ע"ב) פרק עד כמה תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. היינו לכהן דווקא דלפי שהיא תרומה טמאה אסור לאכלה ודוקא רבה מבטל לה ברוב חולין ואוכלה בימי טומאתו ושלא טבל לקריו. אבל משום טומאת מת לא היה חושש כדפרישית לעיל וכן הדין לחלת האו'. אבל לזרים צריך אחד ומאה כדאמר פרק (ע"ז ס"ז ע"ב) ר' ישמעאל תרומת נכרי מדמעת. משמע הא דישראל מדמעת כשאר תרומת ארץ ישראל עד שיהיו אחד ומאה.
